<h1>שו"ת הרשב"א החדשות סימן ל"ג</h1>
<h2>דף יד.</h2>
(שאלת ר' יצחק ב"ר שלמה מן הרשב"א) חזר עוד החכם י"א ושאל, פתח דבריך העמדת להררי עז כרצונך, הסתרת פניך אתבונן ואסתר ממך, אירא לנפשי פן אכוה בגחלת תורתך ופן תשטפני שבולת מי מעיינותיך מעין המתגבר טבע מקור חכמה, חוקר כל סתום ומאיר כל תעלומה, מי ערב אל לבו אליך לגשת מי לא יירא פן תחפנו קשת, מי ראה פניך צהובים ולא שמת במתניו מועקה, כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. ואולם עשר ידות לי באהבתך, ונפשי קשורה בעבותיך, בריתנו ערוכה בכל של אבותי ושל אבותיך, בזאת אני בוטח לדבר אליך כדבר איש אל אחיו, ולהתחטא לפניך כבן שיש לו געגועים על אביו, בנך אני ומנעורי גדלתני כאב, מימיך אני שותה ומנחליך אשאב, אין בפי מלה כי בידך המפעל ומידך המחשב, ואם שגיתי פעם ושתים האשם המושב יעלה על מזבחך לרצון, ואל תהיה לי כמו אכזב כי עליך נסמכתי ועל חסדך אני נצב. פלפלת בחכמתך רבינו שאין דרך סתם קינוח לרצף מאכלת, מאותה שאמרו בגמרא אימר שמש רצפה ולא אמר בקנוח רצפה, ואתה היודע ועד כי אנכי בדברים הללו כסומא שלא ראה מאורות מימיו, וכאן הנחת לי מקום להכשל בו שזה היה אצלי כדחוי מעיקרו, שהייתי סבור שלבדיקה הדבר אמור, עד שראיתי מה שאמרו בסוף השמועה שיעור ותס שאמרו לקנוח ולא לבדיקה, ותמהתי על עצמי אם לקנוח הדבר אמור מה עניין לומר בדוק הוא או דחוק הוא, אלא שהדברים אמורים על קנוח השקוף, וגם עליו ראוי לומר כן, א"כ אין היד ממשמשת בו כל כך ונשתנה קנוח זה מקנוח שמש שאמרתי, וסוף דבר הייתי מטיל פשרה במה שלא היתה לי בו גמרא, ואולי קימתיה מסברא ותיזיל, הא כי מ"מ כבר הודית בקושיא, וקורא אני עלי אשרי תלמיד שרבו מודה לו.
ועל מה שאמרתי דמה שתרגמו לדעת רש"י ז"ל לא נוח לי, דאפילו נמצא על שלו ושלה פריך שפיר, וליחוש דילמא דם מאכלת הוא וכו', כתבת עין רואה ואזן שומעת למה נסוגו אחור, הלא ידעת דחזקה דאורייתא, ושורפין תרומה על החזקות וסוקלין על החזקות, וחזקת דמים מן המקור ולא מן העליה וכו', ועוד שאם אין אתה אומר כן לא תמצא לעולם שחייבין עליה קרבן אלא בשופעת ולא בבודקת, זיהו תורף דבריך. והאי דרתח מרי אורייתיה הוא דקמרתחא ליה, אבל עדיין במקומי אני עומד וכדברי נראה מדברי רש"י ז"ל, ומה שהקשית' כבר (אותו) הקשה הרב ז"ל, וז"ל שכתב ניחוש שמא דם מאכלת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעלה נדבק בו, ואבעיא לן מאי האי דקפריך השתא וניחוש כו' עד השתא דאמרינן אשה הרואה טמאה איכא למפרך וניחוש דילמא דם מאכלת הוא, וא"כ לא תמצא נדה ודאית לעולם. ע"כ. פירוש לפירושו בבודקת ולא בשופעת, ע"כ הקשה הרב ולא תירץ, ואילו היתה סברתו כסברת אחד מן המתרגמים דבריו לא נופל הוא מהם לתרץ אחד מן התירוצים ולא תשאר עליו ההלכה בקושיא.
ואומר אני לישב השמועה על אפניה, כי בידוע דזה ששנו במשנתינו נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן, אפילו בדקה ומצאה טהורה אח"כ הדבר אמור, שהרי אמרו בגמרא שעור ותס שאמרו לקנוח ולא לבדיקה, וא"כ בדיקה שאחר קנוח זה אינה מעלה ולא מורדת, אלא אפילו בדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאין וחייבין בקרבן, ולפיכך מצא מקשה ידיו להקשות וליחוש דילמא דם מאכלת הוא, פירוש כיון שבקנוח השקוף הדבר אמור מה נשתנה מבית השער הסמוך לו, שאם מצאה עליו דם בידוע שאנו תולין אותו בדם מאכלת ולהקל, שכל בשרה אחד הוא לדין זה, וא"כ ראוי להקשות אפילו נמצא בעל שלו ושלה בקנוח כזה נמי ליחוש לדם מאכלת ולהקל. ותירצו לו כי גם השקוף בדוק הוא או דחוק הוא אצל מאכלת, ואין לתלות דם הנמצא עליו אלא שהוא מגופה, וכבר נודע זה שחזקתו מן המקור ולא מן העליה ונדה ודאית היא. והנה עכשיו לדברי המקשה ותרוצו' מחוורים ומאירים כמרגלית, ונתבטלו דברי מי שאמר שלא נמצא נדה ודאית בבודקת אלא בשופעת, שאין זו בודקת אלא מקנחת, ובבקשה ממך אל תכפרני בשעת הדין. ולשון רש"י ז"ל וכשבעלה נדבק בו דייק בו את שיש במשא הלשון שנמצא על שלו ושלה שאין סברא נדבק בו ונתקנח ממנה לגמרי, אלא שנדבק בו ושב להיות כמוה, ולפי דעתי מה שכתוב בפירושיו ומבעי לן מאי היא דקפריך השתא וניחוש בו אין זה לשונו, ואולי הוא מן התוספות הנמצאין לפעמים בפירושיו, ואתה מורנו תכריע.
עוד כתבת ומה שבאתם להחזיק מההיא דספק ספיקא, ואמרתם דתליית הבעל מועילה לו להתיר ואפילו לכתחלה ואלמא תלינן בבעל, כמה תמיהות תמהתי על דבר זה, האיש כמוך יכשל בדבר זה וכו' אלא ה"ק מהו דתימא דר' יוסי לא טהר ברישא אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אימא לא קמ"ל יתורא דמתניתין לגמרי מטהר רבי יוסי, וכן תמצא בפרש"י ז"ל, ע"כ. חי נפשך הטהורה ואהבתך הזכה והברורה כי כך פירשתיה בתחלת העיון, ולא מצאתי ידי ורגלי להעמיד זה, כי איך אפשר ששנה לנו רבי יוסי בסופה משנה יתירה של ב' ספיקות לגלות על מש' דחדא ספיקא דלכתחלה מטהר לה בה, ואם דרך התנאים להורות ענינים רבים ממשנה יתירה, זו בשתי בבות מעניין אחד או דומות זו לזו, אבל איך יגלה לנו דין ספיקא אחת בשנותו משנה יתירה של שתי ספיקות והיא לגופה לא נצרכה כלל, כיוצא בו לא שמעתי. וכמה נבון וברור לפרש מהו דתימא ה"מ בדיעבד, כלומר אי לא תנא סופ' דתרתי ספיקי הוה אמינא דרבי יוסי לא טיהר ברישא אלא בדיעבד, וה"ה בתרי ספיקי, אבל השתא דתאנא סופא על כרחין לא לטהר בדיעבד אתא, דהא מרישא שמעינן לה אפילו בחד ספיקא, אלא ודאי לטהר בה לכתחלה שנאה. וכן מצאתי בספר ישן שב גם ישיש רובו לשון רש"י ז"ל ויש בו תוספות מר', וז"ל חדא ספיקא חמורה מספק ספיקא פורתא, דחדא ספיקא דיעבד אין לכתחלה לא וסופ' דספק ספיקא אפילו לכתחלה נמי אמרינן לה קומי קומי התעסקי בטהרות, מ"ר, ע"כ. ובדברי רש"י ז"ל איני רואה הכרח של כלום, ואיני יודע מדוע אתה מרחיב בדחיית ראיית החכם י"א. וכבר אמרתי בדברי הראשונים שאין הנדון דומה לראייה מפני שאנו באין לדון לכתחלה וזו דיעבד, ועוד שזו בודקת ומצאה טמא ו..., וחלילה לי שבאתי להורות הלכה למעשה שלא מסרני הכתוב אלא לכם, אבל עיקר כוונתי לומר דתליית בעל ...ילת היא לאולודי ספיקא, ואולי נכון מה שכתבת' דחדא ספיקא ותרתי ספיקי חד דינא אית להו לדעת רבי יוסי ומשום דיגיד עליו רעו הוא, אבל מ"מ היאך אתה ניצל ממה שקראו אותם בכל הסוגיא שתי ספיקות, אם אין לתלות בבעל כלל, וכן ממה שאחזת ביד ימיני דרבי מאיר מטמא בספק אחד ומטהר בב' ספיקות כדברי רבי יוחנן, אלא ודאי כל שיש לתלות בבעל אדם חוכך בו להקל, ודבריך דברי אלקים חיים והדין דין אמת. (...)
<h2>דף נט:</h2>
(שאלת ר' יצחק ב"ר שלמה מן הרשב"א) חזר עוד החכם י"א ושאל, פתח דבריך העמדת להררי עז כרצונך, הסתרת פניך אתבונן ואסתר ממך, אירא לנפשי פן אכוה בגחלת תורתך ופן תשטפני שבולת מי מעיינותיך מעין המתגבר טבע מקור חכמה, חוקר כל סתום ומאיר כל תעלומה, מי ערב אל לבו אליך לגשת מי לא יירא פן תחפנו קשת, מי ראה פניך צהובים ולא שמת במתניו מועקה, כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. ואולם עשר ידות לי באהבתך, ונפשי קשורה בעבותיך, בריתנו ערוכה בכל של אבותי ושל אבותיך, בזאת אני בוטח לדבר אליך כדבר איש אל אחיו, ולהתחטא לפניך כבן שיש לו געגועים על אביו, בנך אני ומנעורי גדלתני כאב, מימיך אני שותה ומנחליך אשאב, אין בפי מלה כי בידך המפעל ומידך המחשב, ואם שגיתי פעם ושתים האשם המושב יעלה על מזבחך לרצון, ואל תהיה לי כמו אכזב כי עליך נסמכתי ועל חסדך אני נצב. פלפלת בחכמתך רבינו שאין דרך סתם קינוח לרצף מאכלת, מאותה שאמרו בגמרא אימר שמש רצפה ולא אמר בקנוח רצפה, ואתה היודע ועד כי אנכי בדברים הללו כסומא שלא ראה מאורות מימיו, וכאן הנחת לי מקום להכשל בו שזה היה אצלי כדחוי מעיקרו, שהייתי סבור שלבדיקה הדבר אמור, עד שראיתי מה שאמרו בסוף השמועה שיעור ותס שאמרו לקנוח ולא לבדיקה, ותמהתי על עצמי אם לקנוח הדבר אמור מה עניין לומר בדוק הוא או דחוק הוא, אלא שהדברים אמורים על קנוח השקוף, וגם עליו ראוי לומר כן, א"כ אין היד ממשמשת בו כל כך ונשתנה קנוח זה מקנוח שמש שאמרתי, וסוף דבר הייתי מטיל פשרה במה שלא היתה לי בו גמרא, ואולי קימתיה מסברא ותיזיל, הא כי מ"מ כבר הודית בקושיא, וקורא אני עלי אשרי תלמיד שרבו מודה לו.
ועל מה שאמרתי דמה שתרגמו לדעת רש"י ז"ל לא נוח לי, דאפילו נמצא על שלו ושלה פריך שפיר, וליחוש דילמא דם מאכלת הוא וכו', כתבת עין רואה ואזן שומעת למה נסוגו אחור, הלא ידעת דחזקה דאורייתא, ושורפין תרומה על החזקות וסוקלין על החזקות, וחזקת דמים מן המקור ולא מן העליה וכו', ועוד שאם אין אתה אומר כן לא תמצא לעולם שחייבין עליה קרבן אלא בשופעת ולא בבודקת, זיהו תורף דבריך. והאי דרתח מרי אורייתיה הוא דקמרתחא ליה, אבל עדיין במקומי אני עומד וכדברי נראה מדברי רש"י ז"ל, ומה שהקשית' כבר (אותו) הקשה הרב ז"ל, וז"ל שכתב ניחוש שמא דם מאכלת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעלה נדבק בו, ואבעיא לן מאי האי דקפריך השתא וניחוש כו' עד השתא דאמרינן אשה הרואה טמאה איכא למפרך וניחוש דילמא דם מאכלת הוא, וא"כ לא תמצא נדה ודאית לעולם. ע"כ. פירוש לפירושו בבודקת ולא בשופעת, ע"כ הקשה הרב ולא תירץ, ואילו היתה סברתו כסברת אחד מן המתרגמים דבריו לא נופל הוא מהם לתרץ אחד מן התירוצים ולא תשאר עליו ההלכה בקושיא.
ואומר אני לישב השמועה על אפניה, כי בידוע דזה ששנו במשנתינו נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן, אפילו בדקה ומצאה טהורה אח"כ הדבר אמור, שהרי אמרו בגמרא שעור ותס שאמרו לקנוח ולא לבדיקה, וא"כ בדיקה שאחר קנוח זה אינה מעלה ולא מורדת, אלא אפילו בדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאין וחייבין בקרבן, ולפיכך מצא מקשה ידיו להקשות וליחוש דילמא דם מאכלת הוא, פירוש כיון שבקנוח השקוף הדבר אמור מה נשתנה מבית השער הסמוך לו, שאם מצאה עליו דם בידוע שאנו תולין אותו בדם מאכלת ולהקל, שכל בשרה אחד הוא לדין זה, וא"כ ראוי להקשות אפילו נמצא בעל שלו ושלה בקנוח כזה נמי ליחוש לדם מאכלת ולהקל. ותירצו לו כי גם השקוף בדוק הוא או דחוק הוא אצל מאכלת, ואין לתלות דם הנמצא עליו אלא שהוא מגופה, וכבר נודע זה שחזקתו מן המקור ולא מן העליה ונדה ודאית היא. והנה עכשיו לדברי המקשה ותרוצו' מחוורים ומאירים כמרגלית, ונתבטלו דברי מי שאמר שלא נמצא נדה ודאית בבודקת אלא בשופעת, שאין זו בודקת אלא מקנחת, ובבקשה ממך אל תכפרני בשעת הדין. ולשון רש"י ז"ל וכשבעלה נדבק בו דייק בו את שיש במשא הלשון שנמצא על שלו ושלה שאין סברא נדבק בו ונתקנח ממנה לגמרי, אלא שנדבק בו ושב להיות כמוה, ולפי דעתי מה שכתוב בפירושיו ומבעי לן מאי היא דקפריך השתא וניחוש בו אין זה לשונו, ואולי הוא מן התוספות הנמצאין לפעמים בפירושיו, ואתה מורנו תכריע.
עוד כתבת ומה שבאתם להחזיק מההיא דספק ספיקא, ואמרתם דתליית הבעל מועילה לו להתיר ואפילו לכתחלה ואלמא תלינן בבעל, כמה תמיהות תמהתי על דבר זה, האיש כמוך יכשל בדבר זה וכו' אלא ה"ק מהו דתימא דר' יוסי לא טהר ברישא אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אימא לא קמ"ל יתורא דמתניתין לגמרי מטהר רבי יוסי, וכן תמצא בפרש"י ז"ל, ע"כ. חי נפשך הטהורה ואהבתך הזכה והברורה כי כך פירשתיה בתחלת העיון, ולא מצאתי ידי ורגלי להעמיד זה, כי איך אפשר ששנה לנו רבי יוסי בסופה משנה יתירה של ב' ספיקות לגלות על מש' דחדא ספיקא דלכתחלה מטהר לה בה, ואם דרך התנאים להורות ענינים רבים ממשנה יתירה, זו בשתי בבות מעניין אחד או דומות זו לזו, אבל איך יגלה לנו דין ספיקא אחת בשנותו משנה יתירה של שתי ספיקות והיא לגופה לא נצרכה כלל, כיוצא בו לא שמעתי. וכמה נבון וברור לפרש מהו דתימא ה"מ בדיעבד, כלומר אי לא תנא סופ' דתרתי ספיקי הוה אמינא דרבי יוסי לא טיהר ברישא אלא בדיעבד, וה"ה בתרי ספיקי, אבל השתא דתאנא סופא על כרחין לא לטהר בדיעבד אתא, דהא מרישא שמעינן לה אפילו בחד ספיקא, אלא ודאי לטהר בה לכתחלה שנאה. וכן מצאתי בספר ישן שב גם ישיש רובו לשון רש"י ז"ל ויש בו תוספות מר', וז"ל חדא ספיקא חמורה מספק ספיקא פורתא, דחדא ספיקא דיעבד אין לכתחלה לא וסופ' דספק ספיקא אפילו לכתחלה נמי אמרינן לה קומי קומי התעסקי בטהרות, מ"ר, ע"כ. ובדברי רש"י ז"ל איני רואה הכרח של כלום, ואיני יודע מדוע אתה מרחיב בדחיית ראיית החכם י"א. וכבר אמרתי בדברי הראשונים שאין הנדון דומה לראייה מפני שאנו באין לדון לכתחלה וזו דיעבד, ועוד שזו בודקת ומצאה טמא ו..., וחלילה לי שבאתי להורות הלכה למעשה שלא מסרני הכתוב אלא לכם, אבל עיקר כוונתי לומר דתליית בעל ...ילת היא לאולודי ספיקא, ואולי נכון מה שכתבת' דחדא ספיקא ותרתי ספיקי חד דינא אית להו לדעת רבי יוסי ומשום דיגיד עליו רעו הוא, אבל מ"מ היאך אתה ניצל ממה שקראו אותם בכל הסוגיא שתי ספיקות, אם אין לתלות בבעל כלל, וכן ממה שאחזת ביד ימיני דרבי מאיר מטמא בספק אחד ומטהר בב' ספיקות כדברי רבי יוחנן, אלא ודאי כל שיש לתלות בבעל אדם חוכך בו להקל, ודבריך דברי אלקים חיים והדין דין אמת. (...)
<h2>דף סה:</h2>
(שאלת רבי יצחק ב"ר שלמה מהרשב"א) ומה שכתבתי בבועל את הבתולה, תל"ח הודית לדברי, שמה שכתב הרמב"ם ז"ל הוא מפני שפירש הא דרב ושמואל אמתניתין דראתה ועודה בבית אביה. אבל אמרת שהדברים מוקצים מן הדעת ומה שיראה בעיניך כבטל מעיקרו, ואיני רואה לך הכרח בזה, אלא דלא ה"ל לתלמודא למימר בהאי לישנא, וכל הלשון ראוי ונאות לאשר ייטב בעיניו, ואין משיבין את הארי בדברים כאלו. עוד אמרת מאי קפריך רב חסדא מדרבי, אינהו דאמור כב"ש, ואטו כל מאן דפסיק כחד מותבינן ליה מאידך, ועוד מי עדיף רבי מב"ה, ע"כ. ואומר אני דכל זה מפורש בגמרא, דהוא סבר מעשה רב ולרבו עדיף ליה ורבי מכלהו, דלא אמרי רב ושמואל הלכה כב"ש, אלא אמרי למלתייהו כמ"ד סברא דנפשיה ולא תלי נפשיה בתנאי, דהוו להו למימר הלכתא כמר, ותלמודא נמי לא בעי לאוקמי מלתיהו כב"ש דהא קי"ל בכל דוכתא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואמר בירושלמי בפ"ק דברכות (ה"ד) לאחר בת קול העושה כדברי ב"ש חייב מיתה. עוד כתבת אין אילו אלא דברים בטלים ומה שאין הדעת מקבל, עד שלא רצה הר"א ז"ל לתלות פירוש משובש כזה ברמב"ם ז"ל, ותלה בו שהעביר העין במשנה וטעה לפסוק כב"ש שלא בהשגחה, ע"כ. ועתה רבינו פה קדוש יאמר דבר זה, הלא ידעת שדרך המשיגים להשיג ואין מציל, ולא רצה הרב לתלות בו פירוש כזה, ושם אותו טועה בדברים פשוטים למתחיל פרק אין עומדין, זו תורה וזו שכרה, חלילה לאל מרשע ושדי מעול. וגם לא השגחת להשיב על מה שכתבתי שהרב אלפסי ז"ל כתב כל סוגית ההלכה, ואילו היה תופס עיקר הפירוש אשר פירשתי והירושלמי אשר הביא, מי הביאו לכתוב עד שתחיה המכה עד כמה, ודברי רב גידל דפ"ק, ושמשה בימים לא הפסידה לילות, ובוגרת נותנין לה לילה הראשון, הא אסיקנא בכלהו בועל בעילת מצוה ופורש, ובדברי הרב אלפסי ז"ל לא תמצא ידיך לומר שדרכו לכתוב על פי ההלכה ולא (על) ע"פ המעשה. ומה שהכרחת מההיא דר' יוחנן ור"ל, כבר כתבתי גם אני [ד]רש"י ז"ל מסכים על ידך, דמאי תנוקת כוליה פרקין דתנוקת, והאמת שכדברין נ"ל, ונתחדשה לי בזה ראיה חזקה ממאי דמקשינן בגמרא עלייהו דרב ושמואל ממעשה דרבי דנתן לה ד' לילות מתוך י"ב חדש, ואי מילתיהו דרב ושמואל בראתה ועודה בבית אביה דווקא לימרו ליה לרב חסדא דעובדא דרבי בהגיע זמנה לראות ונשאת, דבהא אמרי ב"ה דנותנין לה ד' לילות, ואינהו קיימי בראתה ועודה בבית אביה. אלא ודאי אינהו בכלהו קיימי דבועל בעילת מצוה ופורש, ולהכי הויא עובדא דרבי תיובתיהו. ועתה רבינו אע"פ שאני מסייע דבריך אם תוכל לדחות ראיה זו תודיעני.
<h2>דף סו.</h2>
(שאלת ר' יצחק ב"ר שלמה מן הרשב"א) חזר עוד החכם י"א ושאל, פתח דבריך העמדת להררי עז כרצונך, הסתרת פניך אתבונן ואסתר ממך, אירא לנפשי פן אכוה בגחלת תורתך ופן תשטפני שבולת מי מעיינותיך מעין המתגבר טבע מקור חכמה, חוקר כל סתום ומאיר כל תעלומה, מי ערב אל לבו אליך לגשת מי לא יירא פן תחפנו קשת, מי ראה פניך צהובים ולא שמת במתניו מועקה, כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. ואולם עשר ידות לי באהבתך, ונפשי קשורה בעבותיך, בריתנו ערוכה בכל של אבותי ושל אבותיך, בזאת אני בוטח לדבר אליך כדבר איש אל אחיו, ולהתחטא לפניך כבן שיש לו געגועים על אביו, בנך אני ומנעורי גדלתני כאב, מימיך אני שותה ומנחליך אשאב, אין בפי מלה כי בידך המפעל ומידך המחשב, ואם שגיתי פעם ושתים האשם המושב יעלה על מזבחך לרצון, ואל תהיה לי כמו אכזב כי עליך נסמכתי ועל חסדך אני נצב. פלפלת בחכמתך רבינו שאין דרך סתם קינוח לרצף מאכלת, מאותה שאמרו בגמרא אימר שמש רצפה ולא אמר בקנוח רצפה, ואתה היודע ועד כי אנכי בדברים הללו כסומא שלא ראה מאורות מימיו, וכאן הנחת לי מקום להכשל בו שזה היה אצלי כדחוי מעיקרו, שהייתי סבור שלבדיקה הדבר אמור, עד שראיתי מה שאמרו בסוף השמועה שיעור ותס שאמרו לקנוח ולא לבדיקה, ותמהתי על עצמי אם לקנוח הדבר אמור מה עניין לומר בדוק הוא או דחוק הוא, אלא שהדברים אמורים על קנוח השקוף, וגם עליו ראוי לומר כן, א"כ אין היד ממשמשת בו כל כך ונשתנה קנוח זה מקנוח שמש שאמרתי, וסוף דבר הייתי מטיל פשרה במה שלא היתה לי בו גמרא, ואולי קימתיה מסברא ותיזיל, הא כי מ"מ כבר הודית בקושיא, וקורא אני עלי אשרי תלמיד שרבו מודה לו.
ועל מה שאמרתי דמה שתרגמו לדעת רש"י ז"ל לא נוח לי, דאפילו נמצא על שלו ושלה פריך שפיר, וליחוש דילמא דם מאכלת הוא וכו', כתבת עין רואה ואזן שומעת למה נסוגו אחור, הלא ידעת דחזקה דאורייתא, ושורפין תרומה על החזקות וסוקלין על החזקות, וחזקת דמים מן המקור ולא מן העליה וכו', ועוד שאם אין אתה אומר כן לא תמצא לעולם שחייבין עליה קרבן אלא בשופעת ולא בבודקת, זיהו תורף דבריך. והאי דרתח מרי אורייתיה הוא דקמרתחא ליה, אבל עדיין במקומי אני עומד וכדברי נראה מדברי רש"י ז"ל, ומה שהקשית' כבר (אותו) הקשה הרב ז"ל, וז"ל שכתב ניחוש שמא דם מאכלת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעלה נדבק בו, ואבעיא לן מאי האי דקפריך השתא וניחוש כו' עד השתא דאמרינן אשה הרואה טמאה איכא למפרך וניחוש דילמא דם מאכלת הוא, וא"כ לא תמצא נדה ודאית לעולם. ע"כ. פירוש לפירושו בבודקת ולא בשופעת, ע"כ הקשה הרב ולא תירץ, ואילו היתה סברתו כסברת אחד מן המתרגמים דבריו לא נופל הוא מהם לתרץ אחד מן התירוצים ולא תשאר עליו ההלכה בקושיא.
ואומר אני לישב השמועה על אפניה, כי בידוע דזה ששנו במשנתינו נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן, אפילו בדקה ומצאה טהורה אח"כ הדבר אמור, שהרי אמרו בגמרא שעור ותס שאמרו לקנוח ולא לבדיקה, וא"כ בדיקה שאחר קנוח זה אינה מעלה ולא מורדת, אלא אפילו בדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאין וחייבין בקרבן, ולפיכך מצא מקשה ידיו להקשות וליחוש דילמא דם מאכלת הוא, פירוש כיון שבקנוח השקוף הדבר אמור מה נשתנה מבית השער הסמוך לו, שאם מצאה עליו דם בידוע שאנו תולין אותו בדם מאכלת ולהקל, שכל בשרה אחד הוא לדין זה, וא"כ ראוי להקשות אפילו נמצא בעל שלו ושלה בקנוח כזה נמי ליחוש לדם מאכלת ולהקל. ותירצו לו כי גם השקוף בדוק הוא או דחוק הוא אצל מאכלת, ואין לתלות דם הנמצא עליו אלא שהוא מגופה, וכבר נודע זה שחזקתו מן המקור ולא מן העליה ונדה ודאית היא. והנה עכשיו לדברי המקשה ותרוצו' מחוורים ומאירים כמרגלית, ונתבטלו דברי מי שאמר שלא נמצא נדה ודאית בבודקת אלא בשופעת, שאין זו בודקת אלא מקנחת, ובבקשה ממך אל תכפרני בשעת הדין. ולשון רש"י ז"ל וכשבעלה נדבק בו דייק בו את שיש במשא הלשון שנמצא על שלו ושלה שאין סברא נדבק בו ונתקנח ממנה לגמרי, אלא שנדבק בו ושב להיות כמוה, ולפי דעתי מה שכתוב בפירושיו ומבעי לן מאי היא דקפריך השתא וניחוש בו אין זה לשונו, ואולי הוא מן התוספות הנמצאין לפעמים בפירושיו, ואתה מורנו תכריע.
עוד כתבת ומה שבאתם להחזיק מההיא דספק ספיקא, ואמרתם דתליית הבעל מועילה לו להתיר ואפילו לכתחלה ואלמא תלינן בבעל, כמה תמיהות תמהתי על דבר זה, האיש כמוך יכשל בדבר זה וכו' אלא ה"ק מהו דתימא דר' יוסי לא טהר ברישא אלא בדיעבד, אבל לכתחלה אימא לא קמ"ל יתורא דמתניתין לגמרי מטהר רבי יוסי, וכן תמצא בפרש"י ז"ל, ע"כ. חי נפשך הטהורה ואהבתך הזכה והברורה כי כך פירשתיה בתחלת העיון, ולא מצאתי ידי ורגלי להעמיד זה, כי איך אפשר ששנה לנו רבי יוסי בסופה משנה יתירה של ב' ספיקות לגלות על מש' דחדא ספיקא דלכתחלה מטהר לה בה, ואם דרך התנאים להורות ענינים רבים ממשנה יתירה, זו בשתי בבות מעניין אחד או דומות זו לזו, אבל איך יגלה לנו דין ספיקא אחת בשנותו משנה יתירה של שתי ספיקות והיא לגופה לא נצרכה כלל, כיוצא בו לא שמעתי. וכמה נבון וברור לפרש מהו דתימא ה"מ בדיעבד, כלומר אי לא תנא סופ' דתרתי ספיקי הוה אמינא דרבי יוסי לא טיהר ברישא אלא בדיעבד, וה"ה בתרי ספיקי, אבל השתא דתאנא סופא על כרחין לא לטהר בדיעבד אתא, דהא מרישא שמעינן לה אפילו בחד ספיקא, אלא ודאי לטהר בה לכתחלה שנאה. וכן מצאתי בספר ישן שב גם ישיש רובו לשון רש"י ז"ל ויש בו תוספות מר', וז"ל חדא ספיקא חמורה מספק ספיקא פורתא, דחדא ספיקא דיעבד אין לכתחלה לא וסופ' דספק ספיקא אפילו לכתחלה נמי אמרינן לה קומי קומי התעסקי בטהרות, מ"ר, ע"כ. ובדברי רש"י ז"ל איני רואה הכרח של כלום, ואיני יודע מדוע אתה מרחיב בדחיית ראיית החכם י"א. וכבר אמרתי בדברי הראשונים שאין הנדון דומה לראייה מפני שאנו באין לדון לכתחלה וזו דיעבד, ועוד שזו בודקת ומצאה טמא ו..., וחלילה לי שבאתי להורות הלכה למעשה שלא מסרני הכתוב אלא לכם, אבל עיקר כוונתי לומר דתליית בעל ...ילת היא לאולודי ספיקא, ואולי נכון מה שכתבת' דחדא ספיקא ותרתי ספיקי חד דינא אית להו לדעת רבי יוסי ומשום דיגיד עליו רעו הוא, אבל מ"מ היאך אתה ניצל ממה שקראו אותם בכל הסוגיא שתי ספיקות, אם אין לתלות בבעל כלל, וכן ממה שאחזת ביד ימיני דרבי מאיר מטמא בספק אחד ומטהר בב' ספיקות כדברי רבי יוחנן, אלא ודאי כל שיש לתלות בבעל אדם חוכך בו להקל, ודבריך דברי אלקים חיים והדין דין אמת. (...)
